| | מתוך
מכתב לכרמית
"ראי, הולך אני לתקופה קשה שאינני יודע כיצד יתפתחו הדברים.
התפקיד מכל מקום נראה לי תובעני ומאתגר והמציאות הישראלית עשויה לעשותו בין רגע קשה
שבעתיים... דעי שכרגע מוצא אני שליחות אמת בצבא ובלתי זאת לא הייתי נשאר. צריך להיות
דפוק אמיתי כדי לבצע תפקיד מ"פ עם תחושת אחריות גדולה שכזאת... דעי שלתחושת השליחות
ערך גדול: כי מה יחוש האדם ואין לו שליחות אמת בחייו?! פעם קראתי את "האדם מחפש משמעות"
קצת פילוסופיה. גדול עלי. משפט אחד אני זוכר 'אם לאדם יש בשביל מה יש לו את האיך',
בסגנון זה או אחרת, אז כן, עד לשיגעון החדש השליחות היא המה.
"אתמול בבוקר שמעתי
על מה שקרה בארץ עם החיזבאללה בצפון. זה נורא ואיום. נראה לי שהטנק מפלוגה של חבר
טוב שלי. אני לא כ"כ מכיר פרטים אבא שלי אמר במעומעם. דיברתי בבוקר עם המג"ד החדש
שלי וביררתי האם הגדוד עושה משהו מיוחד, אם כן הייתי עוזב- למרות שממש מקסים כאן-
וחוזר לארץ. מבין שהמצב בארץ מסתבך בצפון ובעזה וברור לי שזה ישפיע על שירותי הצבאי.
רוצה להיות משמעותי ולתרום ככל יכולתי ללחימה. בשביל זה אני בצבא.
"הספקתי לסיים
את הספר 'אם יש גן עדן'. ספר בכלל לא רע העוסק בשהיית צה"ל ברצועת הבטחון בשנה שקדמה
לנסיגת צה"ל מלבנון. לא אהבתי את התיאור של חיי היומיום בצה"ל כגון: שפת הדיבור,
יחס מפקד לחיילים במסלול וכו'. ממש לא מה שאני מכיר. נראה לי שהמחבר התעקש ללכת ע"פ
הסטיגמות המקובלות ולא ע"פ האמת. מאוד אהבתי את התיאורים על אחוות הלוחמים, התמודדות
עם המוות, והיחס לנסיגה של צה"ל מלבנון." (קטעים ממכתב
שבניה כתב לכרמית שלושה שבועות לפני שנהרג, מטיול בטורקיה.) | |
